אודות המחיר שאנחנו משלמים על כך שהפירסום ברדיו עובד

חוק רשות השידור קובע את מטרות השידורים בקול ישראל: לשקף את חיי המדינה, לטפח אזרחות טובה, לחזק את הקשר עם המורשת היהודית, לשקף את חייהם ונכסי תרבותם של כל שבטי העם מהארצות השונות, להרחיב השכלה ולהפיץ דעת, לשקף את חיי היהודים בתפוצות הגולה, לקדם את מטרות החינוך הממלכתי, לקיים שידורים בשפה הערבית ושידורים לקידום ההבנה והשלום עם המדינות השכנות.

אלה התכנים עבורם אנחנו משלמים את אגרת הרדיו.

אבל כמה אנחנו משלמים עבור הפירסומות ברדיו? אופיין של הפרסומות נקבע בקריטריונים שונים לחלוטין. הן שמות ללעג את האינטרסים של הציבור. הפרסומות  הן זמן הפציעות של הרדיו.

להלן דוגמה לחשבונית זמן פציעות, המוגשת לנו מדי שעה:

סיסמה	מחיר
ילד: אמא אני רעב  אמא: מה תרצה לאכול ילד: כדורי בשר עם ספגטי אמא: זה הרבה מדי עבודה ילד: לא, אמא, זה פשוט, יש קופסה… אמא: אוי נכון, מיד נכין מהקופסה…	אוכל טעים וקל להכנה ממכר וגורם להשמנה
פלאפל והבן של הפלאפל	הפרסומאים מסתחבקים על מאזיני הרדיו; השיר הזה מיועד לג'מעה שלהם ולא לנו. אז מה אם אנחנו נאלצים להיחשף לזה?
תשדיר פרסומת באמצע מהדורת החדשות	לולא הסעיף הבא – זה היה יכול להיות המרכיב הרע ביותר בחשבונית הזאת.
זהבי הולך למכולת	'צבני, צרוד, צורם, צווחני, צדקני, צרה צרורה. לצמוע אותו עולה לנו ביוקר.
טיפ	15% תחושת התבזות
סה"כ  לתשלום על ידי המאזינים	115% בזבוז זמן, חינוך גרוע וגועל נפש

את הפרסומות ברדיו מכינה חברת שפ"מ, זו שמפרסמת את עצמה באמצעות הפלאפל והבן שלו. המנהל הכללי של רשות השידור מאשר כל גחמה של שפ"מ, ובכך הוא כופה עלינו סדר יום רעשני ומזיק.

הפרסומות אינן אגביות או מתנחמדות. הן מתוזמרות היטב ושעונות על עמוד שדרה מחקרי. ראו למשל:

שלב עיבוד שנחשב כעמוק ומתקדם הוא זה שבו הצרכן מבצע הרחבה של המסר וקושר אותו לעצמו, להתנסויות או לרצונות שלו. במילים אחרות, מאזין מעורב הנחשף למשל לפרסומת לדירת יוקרה, יכול לדמיין עצמו משתרע בסלון רחב הידיים, ילדיו הולכים לבית הספר שבשכונה ואשתו במועדון הספורט המקומי. עיבוד מהסוג הזה, משאת נפשו של כל מפרסם, יתרחש יותר דווקא במדיום המוגבל לכאורה – ברדיו, שכן הרדיו נטול הרמזים הוויזואליים מאפשר לצרכים ליצור את ה"הדמיה" בעצמם ועל עצמם.

הציטוט המלומד הזה מעיד בכמה רצינות מתזמרים את זמן הפרסומות, הוא זמן הפציעות של המאזינים.
ממש בניגוד גמור למטרות השידורים כפי שהן מצוטטות למעלה, הפרסום ברדיו משקף חיי מדינה דמיונית, מטפח אזרחות רעבתנית, אינו רלוונטי למורשת היהודית. הוא משרת את תאוותנותו של המפרסם ואת דינדון המטבעות בכיסיו. השכלה ודעת – לא רלוונטיים, חינוך? – לא נחוץ. הבנה ושלום לא משתלמים למפרסמים; הם זקוקים לקהל מוטרף ורדוף תחושת מחסור.

המלצתי בעבר על שידורי ה-ביביסי ועל NPR. כמו קול ישראל גם אלה רשויות שידור ציבוריות, אבל הן לא משדרות פרסומות. לכל היותר תשדירי חסות קצרים. הנה אפשרות נוספת: calmradio . עשרים ושש תחנות רדיו שונות. אמנם גם עבורן משלמים, אבל כסף, לא זמן פציעות. אני עשיתי מנוי לחודש (6 דולר) לצורך בדיקה. בינתיים אני מרוצה.

לקריאה נוספת:

בונה ביקורת

כש"הרכבת הקלה" עוברת בערוץ 1 ורשת ב' מאירה את בתינו באור כוכבים. / צבי גיל